שש שנים בלבד אחרי שנצפה לראשונה באגן הים התיכון המזרחי הפך הברבון לדג הנפוץ ובעל החשיבות המסחרית הגדולה ביותר בדיג הישראלי.
גיל ססובר מסביר את התופעה והשפים אור מיכאלי ומוטי טיטמן ממלגו ומלבר מכינים ממנו מטעמים. הדג ה-49 בפרויקט
“52 שבועות – 52 דגים ופירות ים” הוא פרויקט היכרות עם הדגה הים תיכונית. בכל שבוע אנו מציגים את הדג או פרי הים שבדיוק עכשיו מוציאים הדייגים מרשתם. נדבר קצת על השם, עונות הרבייה, התזונה, אזור המחיה ורקע היסטורי.
בכל שבוע מלווים את הפרויקט גם מתכונים של דייג, טבח, ביולוג ימי או אנשי הים ויכינו את הגרסאות שלהם לדג. ועלה ברשת השבוע: ברבון.
עממי – בַּרבּוּן, זַ’רבּׅידָה אילתית, בַּרבּׅידָה
מדעי – Nemipterus randalii
אנגלי – threadfin bream
ערבי – ז’רבידה ג’דידה جربيده جديده
עברי – נׅימי מהגר
קשה לי לחשוב על אזור אחר בעולם (ואני בספק רב אם קיים כזה), בו דג הופך להיות הנפוץ ביותר ובעל החשיבות המסחרית הגדולה ביותר, רק שש שנים לאחר שנצפה לראשונה. זהו סיפורו של הנימי המהגר, או הברבון לצורך העניין.
בשנת 2006 נצפה הפרט הראשון ממין זה על ידי ד”ר אורן סונין (מנהל תחום דיג ימי במשרד החקלאות) בים שלנו, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 2008, הוא נתגלה באנטליה, לחופיה של תורכיה. במקור הברבון חי באוקיאנוס ההודי ובים סוף, וגם לחופיה המזרחיים של אפריקה ומדגסקר והימצאותו כאן היא תוצאה של הגירה מים סוף, אשר הסתגלותו לים המקומי היא חסרת תקדים.
זה שנים שהברבון מחליף את ‘דג החול’ או ה’מקרוני’ לצורך העניין, ה-brushtooth lizardfish, בתור הדג שממנו נידוג השלל הגדול ביותר. גם המקרוני בעצמו הוא מין מהגר מים סוף, אולם זה קרה לפני שנים ארוכות. אגב, בין השנים 58-73 היה בסיס דיג משמעותי במסאווה אריתריאה לספינות ישראליות. למעשה, עד פרוץ המהפכה ותחילת המלחמה עם אתיופיה, היה המקרוני אחד משני מיני הדגים המשמעותיים בדיג, יחד עם הפלמידה האדומה. שש ספינות מכמורת גדולות בבעלות קיבוצים ומושבים היו שם כ-15 שנה – עד כדי כך השתלם שם הדיג, להחזיק ספינות על צוותיהן ומשפחותיהם ולהשיט את הדגים אלף מייל עד אילת. זהו אחד הסממנים המובהקים לכמה היה כאן הדיג דל גם בשנים ההן, בערך כמו היום. את מה שמוציאים אז והיום ביממה, היו מוציאים שם ברשת אחת.
שלל הברבון נע בין 130-160 טון בשנה, השלל הגדול ביותר לדג בים שלנו כאמור.
שמו של ברבון, אגב, נובע משיקול כלכלי גרידא. אין לו שום דבר עם משפחת המוליתיים, משפחת הברבוניות למיניהן. לשם החיבה ג’רבידה אילתית או ז’רבידה ז’דידה, הוא זכה בשל הדמיון החיצוני לאלו, אולם גם אליהם כפי שנראה, הוא אינו שייך ואף אינו קרוב משפחה. למעשה אין לו מין דג אחד נוסף בים שלנו ממשפחתו. הז’רבידה שייך למשפחת הספרוסיים הענקית. יש חוקרים הטוענים כי חלק מהידלדלות הז’רבידה באזורנו נובע מההצלחה הגדולה וההתפשטות המהירה כל כך של הברבון, שהשתלט על אותם אזורי מחייה בדיוק, אך מסקנה סופית בעניין זה אין כמובן, בהעדר כל סוג של מחקר.
היה זה לא מזמן, בשנת 2014 בלבד, שהוועדה לבחירת שמות הדגים הכריעה כי שמו יהיה נימי מהגר, ולא נימי דו-ימי, כפי שהיה נהוג לכנות אותו במסדרונות האקדמיה קודם לכן. בפי הדייגים (יצא לי לריב ארוכות עם ישמעיל, הנכד של סמיח זיינב – מוותיקי הדייגים ביפו, על כך שזו איננה ז’רבידה ושאין לדג הזה קרובי משפחה פה. הוא לא התרצה עד שהעלה את שמו הלטיני באינטרנט ואחרי שהעליתי את ד”ר דני גולני על הקו) הוא עדיין מכונה ז’רבידה על פי רוב, אולם הם יודעים היטב את ההבדל מן הסתם.
זה כמה פעמים בחודשים האחרונים שנשמעת אותה טענה בפי אלו השבים מן הדלאל – “היו כמה עשרות ארגזים של ברבון, וזהו, חוץ מזה לא היה כלום”. מכך אפשר להבין עד כמה הוא משמעותי כיום בדיג.
בכלל טענות של הידלדלות אוכלוסיות מינים מקומיים עקב התפשטות של מינים מהגרים, היא טענה לגיטימית העולה על ידי דייגים ומדענים כאחד, אך לא נעשה כל מחקר בנושא. עד כמה שידוע לי אין אפילו הצעה למחקר כזה, או ניסיון לגיוס כספים לצורך יציאה לדרך.
טענות דומות שכיחות גם בקרב מיני הברבוניה, שם קיימת ירידה משמעותית בסולטן איברהים מחד, ועליה משמעותית מנגד ב’אדמירל’ – ‘פס צהוב’ כפי שנהוג לכנות מין מוליתיים זה, אולם גם שם אין לדעת ואין להסביר מדוע מין אחד פורח בעוד אחר יורד.
אורכו של הברבון נע בין 25-15 סנטימטרים, צבעו ורדרד והוא חי באגן המזרחי של הים התיכון בעומקים של 80-30 מטר. מעניין לגלות כי דווקא בסביבה המקורית שלו, באוקיאנוס ההודי ובים סוף, הוא קטן יותר וחי בעומקים גדולים יותר. כאן מתרחשת תופעה הפוכה לתופעת ה”ננסות” השכיחה יותר, בה הדגים באגן הים התיכון המזרחי, קטנים מאלה אשר במערבו.
המלצות הכנה: הברבון הוא דג טעים וזול וטוב לטיגון, אם כי ניתן גם לעשן או לייבש אותו ואפילו להכין ממנו קרפצ’ו או טרטר. אני אישית מעדיף אותם דווקא כשהם קטנים ומטוגנים או על האש, ולא כשהם גדולים יותר. בשרו לבן מאוד.
להמשך הכתבה ומתכונים של אור מיכאלי ומוטי טיטמן ממלגו ומלבר לחץ כאן
כתבה מצויינת ומקצועית כל הכבוד גיל