הדייגים באי בפיג’י הפכו למגיני הצבים הנכחדים (הארץ)

פיטה קראו קירב את סירתו אל צב, שהתאמץ נואשות להימלט מהמנוע הרועש. הצב התגלה כנקבה זריזה במיוחד ממין צב ים קרני, שיכול לשחות במהירות 24 קמ”ש. אבל קראו ידע שהוא יכול לנצח במרוץ. לרגע התרחק ואיבד את הצבה, ואז סב חזרה על עקבותיו. לבסוף, כשהחיה העייפה החלה להאט, הוא התקרב אליה, ניטרל את מנוע הסירה וצלל למים; כעבור כמה שניות הוא עלה כשבידיו ערמת סנפירים משתוללת. לפני זמן לא רב, השלל הזה היה הופך ארוחת ערב, אבל במקרה זה קראו בדק את בריאותה של הצבה ושחרר אותה בחזרה אל המים, בלי לתייג אותה כפי שהתכוון לעשות — כי נגמרו לו התגיות.

פיג’י הטילה איסור על ציד צבים, ואף שלא כל תושבי 300 האיים מקפידים לעמוד בו, רבים אחרים, כמו קראו, נמנעים מאכילת בשר צבים, הנחשב מעדן, ומקדישים תחת זאת את זמנם לשימורם. “היתה ירידה חדה במספר הצבים וגם בגודל שלהם, היום לא רואים עוד צבים גדולים, רק קטנים”, הוא אמר. “זו הסיבה ששיניתי את הרגליי”.

קראו, בן 53, נולד בידואה, אי קטן ונידח בצפון פיג’י. הוא אחד המתנדבים בתוכנית קרן World Wildlife המסייעת לשקם את אוכלוסיית הצבים שהתמעטה במשך עשרות שנים. המיומנות בציד צבים, שעברה כאן מדור לדור, הפכה נכס חשוב לאיתור צבים והגנתם מפני ציד לא חוקי. פקחים כמו קראו מכונים בפיג’ית “דאו נמי וונו”, שומרי צבים.

לקהילות המקומיות בפיג’י, מדינה בדרום האוקיאנוס השקט המורכבת מכ–300 איים, יש תפקיד מרכזי בפיקוח על רצועת הים הסמוכה להם. לכן, “לכל תוכנית קהילתית שנועדה להעמיק את המודעות לפגיעה באוכלוסיית הצבים יש סיכוי גדול יותר להצליח”, אומרת סוזאנה פיובאנו, מרצה בכירה בבית הספר ללימודי הימים באוניברסיטה של דרום האוקיינוס השקט.

על פי המסורת המקומית, התושבים נהגו לאכול בשר צבים באירועים מיוחדים כגון חתונה או הלווייתו של ראש הקהילה. אבל עם שחיקת המסורת בעשרות השנים האחרונות, החלו התושבים להתייחס לצבים ולביציהם כאל מזון יומיומי שאפשר לצוד ולמכור אותו. בנוסף, שינויי האקלים והפגיעה בסביבת מחייתם הטבעית הגבירו את מצוקת צבי הים.

הפידבק שלך