מערכת מפגש הדייגים במדינה באוקיינוס השקט שבה בשר צב נחשב למעדן, משתמשים הדייגים במיומנות ציד עתיקה כדי להגן על החיות שהולכות ומתמעטות
פיטה קראו קירב את סירתו אל צב, שהתאמץ נואשות להימלט מהמנוע הרועש. הצב התגלה כנקבה זריזה במיוחד ממין צב ים קרני, שיכול לשחות במהירות 24 קמ”ש. אבל קראו ידע שהוא יכול לנצח במרוץ. לרגע התרחק ואיבד את הצבה, ואז סב חזרה על עקבותיו. לבסוף, כשהחיה העייפה החלה להאט, הוא התקרב אליה, ניטרל את מנוע הסירה וצלל למים; כעבור כמה שניות הוא עלה כשבידיו ערמת סנפירים משתוללת. לפני זמן לא רב, השלל הזה היה הופך ארוחת ערב, אבל במקרה זה קראו בדק את בריאותה של הצבה ושחרר אותה בחזרה אל המים, בלי לתייג אותה כפי שהתכוון לעשות — כי נגמרו לו התגיות.
פיג’י הטילה איסור על ציד צבים, ואף שלא כל תושבי 300 האיים מקפידים לעמוד בו, רבים אחרים, כמו קראו, נמנעים מאכילת בשר צבים, הנחשב מעדן, ומקדישים תחת זאת את זמנם לשימורם. “היתה ירידה חדה במספר הצבים וגם בגודל שלהם, היום לא רואים עוד צבים גדולים, רק קטנים”, הוא אמר. “זו הסיבה ששיניתי את הרגליי”.
קראו, בן 53, נולד בידואה, אי קטן ונידח בצפון פיג’י. הוא אחד המתנדבים בתוכנית קרן World Wildlife המסייעת לשקם את אוכלוסיית הצבים שהתמעטה במשך עשרות שנים. המיומנות בציד צבים, שעברה כאן מדור לדור, הפכה נכס חשוב לאיתור צבים והגנתם מפני ציד לא חוקי. פקחים כמו קראו מכונים בפיג’ית “דאו נמי וונו”, שומרי צבים.
לקהילות המקומיות בפיג’י, מדינה בדרום האוקיאנוס השקט המורכבת מכ–300 איים, יש תפקיד מרכזי בפיקוח על רצועת הים הסמוכה להם. לכן, “לכל תוכנית קהילתית שנועדה להעמיק את המודעות לפגיעה באוכלוסיית הצבים יש סיכוי גדול יותר להצליח”, אומרת סוזאנה פיובאנו, מרצה בכירה בבית הספר ללימודי הימים באוניברסיטה של דרום האוקיינוס השקט.
על פי המסורת המקומית, התושבים נהגו לאכול בשר צבים באירועים מיוחדים כגון חתונה או הלווייתו של ראש הקהילה. אבל עם שחיקת המסורת בעשרות השנים האחרונות, החלו התושבים להתייחס לצבים ולביציהם כאל מזון יומיומי שאפשר לצוד ולמכור אותו. בנוסף, שינויי האקלים והפגיעה בסביבת מחייתם הטבעית הגבירו את מצוקת צבי הים.
ב—1995 הטילה ממשלת פיג’י איסור על ציד הצבים כדי לבלום את הירידה במספרם. אבל האיסור הנוכחי, הצפוי לפוג בשנה הבאה, לא הרתיע את כולם, וקהילות רבות המשיכו לצוד אותם.
כך היה גם באי ידואה, לפחות עד ששני ארגוני סביבה ערכו ב–2010 סדנה לתושבי האי, שבה הציגו תחזית קודרת של סכנת הכחדת הצבים ודנו בדרכים לבלום אותה. זו הנקודה שבה קראו הבין שאם ציד הצבים יימשך, הדורות הבאים לעולם לא יראו צב או יטעם מבשרו. מנהיג האי, ראטו ג’ון קקאוטבטה, קבע שתושבי ידואה לא צריכים לאכול עוד צבים, ואכן, הם החלו להימנע מצריכת המאכל שנחשב מעדן. “היה ממש קשה להפסיק, אבל צייתתי לחוק”, אמר קראו. “לא אשתמש עוד בצלצל שלי עד שהממשלה תכריז: כן, מותר להרוג צבים”, הוסיף קקאוטבטה.
קראו החל להתחקות אחר הצבים פעמיים בשבוע, ולחפש עקבות ונקודות קינון לאורך החוף; הוא וחבריו קיבלו הדרכה איך לחפור בקינים ולתעד את תכולתם, מלאכה שעדיף לדבריו לעשות בשעת לילה כשהצבים ישנים.
“לא רואים דברים כאלה בשום מקום אחר בפיג’י” אומר לאיטיה טמאטה, מקרן World Wildlife, האחראי על יוזמת המעקב. ב–2010, כשהתוכנית הושקה באי, רק שש צבות הטילו ביצים על החוף; כעבור שש שנים מספרן הגיע ל–29. קראו מקווה שמלאכתו תתרום לשגשוג משמעותי של אוכלוסיית הצבים ותאפשר לתושבי פיג’י לשוב בעתיד לאכול בשר צבים. לדבריו, הוא רוצה שגם הדורות הבאים יוכלו לראות ולטעום צבים. “כשהם יגדלו הם יראו שיש מספר גדול מספיק של צבים בכפר”.
