השבוע אושרה סוף סוף הכרזתה של שמורת ים ראש הנקרה. גופי שמירת הטבע הפועלים מול קידוחי הגז המאיימים על קרקעית הים והדייגים המאיימים על בעלי החיים, טוענים כי מדובר בצעד הכרחי
השבוע אושרה סוף סוף הכרזתה של שמורת ים ראש הנקרה. גופי שמירת הטבע הפועלים מול קידוחי הגז המאיימים על קרקעית הים והדייגים המאיימים על בעלי החיים, טוענים כי מדובר בצעד הכרחי
הים הישראלי, מסוכת המציל בחוף פלמחים ועד גבול המים הטריטוריאליים במרחק 22 קילומטרים מערבה, הגיע הקיץ לצומת מכריע. כולם עוסקים בו — מחפשי הנפט וקודחי הגז, מנהל התכנון ומשרדי הממשלה, הדייגים וחברות הספנות. מול כל אלה בולט במיוחד מאמץ גדול שעושים גופי שמירת הטבע להכריז על הקמתן של כמה שמורות ימיות ענקיות, כמוהן אין עד עכשיו בישראל.
השבוע אושרה הכרזתה, בתום מסע מפרך בין ועדות שונות שנמשך שש שנים, של שמורת ים ראש הנקרה. זאת השמורה הימית הגדולה בישראל. היא משתרעת בין צוק ראש הנקרה בצפון, לאזור התעשייה נהריה בדרום, ועד למרחק 15 ק”מ מהחוף לעומק הים. ד”ר רות יהל, ביולוגית ימית ברשות הטבע והגנים, שמקדמת בשנים האחרונות במרץ את הקמתן של שמורות ימיות, מסבירה שמרחבי הים מול ראש הנקרה, בהם יש מגוון עשיר במיוחד של ערכי טבע, זוכים עכשיו להגנה. באזור יש קניון תת־ימי ייחודי, עשיר בבעלי חיים. זהו האזור שבו הקרקעית התלולה ביותר בחופי ישראל, ושטח המים העמוקים הרחב ביותר. לשטח השמורה מגיעים מינים נדירים של יונקים ימיים. הבולט שבהם הוא כלב הים הנזירי, שנצפה באזור כמה פעמים. רק 600 כלבי ים כאלה נותרו בכל הים התיכון. לדברי יהל, צוללנים יכולים ליהנות בשמורה מעושר אדיר של דגים, שחלקם נכחדו במקומות אחרים. המבחן, היא מסבירה הם דגי הדקר (לוקוס). אם רואים להקות גדולות שלהם זה סימן טוב ובראש הנקרה הם רבים מאוד.
מדובר במהפכה — בסך הכל מציעה כיום רשות הטבע הכרזתן של שמורות טבע ימיות בהיקף של חמישית מכלל שטח המים הריבוניים של ישראל בים התיכון. הכרזה כזו הכרחית, לדברי יהל, כיוון שהשמורות הקיימות לא מייצגות בתי גידול בקרקעית הים ואינן מייצגות טווח עומקים רחב, כיוון שכולן מוגדרות במים רדודים.
כדי להבין עד כמה גדול השינוי כדאי להביט בשמורות הימיות הקיימות. עד עכשיו, מאמצע שנות ה-60, הוכרזו לאורך חוף הים התיכון בישראל שבע שמורות ימיות קטנות, ששטחן הכולל 10.4 קילומטר רבוע בלבד. השמורות הן שקמונה, ים שקמה, ים אבטח, ים גדור, דור הבונים, איי חוף ראש הנקרה ואיי חוף מעגן מיכאל. הן משתרעות מקו החוף ועד לכמה מאות מטרים מערבה לתוך הים. באילת הוכרזה שמורת “חוף האלמוגים” כשמורה ימית. בסמוך לה הוכרזו שתי שמורות נוספות: “שמורת טבע הים הדרומי באילת” ו”שמורת טבע ים האלמוגים”.
היוזמה להקמת שמורות בעומק הים נובעת מכך שבשנים האחרונות יש הכרה בכך שהשמורות הימיות הקיימות מוגבלות לשטח מצומצם בקרבת החוף ואינן נותנות הגנה מספקת לערכי הטבע בסביבה הימית — חי, צומח ותופעות גיאולוגיות. זאת על רקע העלייה בהשפעה האנושית על הסביבה הימית — דיג יתר, העברת קווי תשתיות וקידוחים בים, ופליטת תמלחות מרוכזות לים. השמורות הימיות אמורות להגן על שטחי הים שבתחומן ולמנוע את הנזקים לסביבה הימית.
לאור זאת, מקדמים כיום יהל וצוות של רשות הטבע תוכנית נרחבת לשמורות טבע גדולות בים התיכון, שחלקן יגיעו עד גבול המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל (במרחק 22 ק”מ מקו החוף) ויאפשרו הגנה על הים העמוק. הדגש בשמורות אלו הוא הגנה על קרקעית הים, ומניעת דיג מכמורות הגורם להרס מוחלט של החי והצומח הימיים בקרקעית הים. על פי התוכנית, בשמורות הימיות הנרחבות לא תוטלנה מגבלות על שיט בתחום השמורות, ועל פיתוח תיירות שמתחשבת בסביבה כצלילה, אבל יוטלו מגבלות על קידוחי תשתית.
לדברי רות יהל המצב היום עגום. מעט מדי שמורות ימיות הוכרזו והן קטנות מדי. “השמורות הקיימות בים מגנות על רבע אחוז משטח המים הריבוניים של ישראל. ביבשה הוכרזו שמורות טבע שמקיפות כ–20% מהשטח. זה מבהיר כמה רבה העבודה שלפנינו. השמורות הימיות המוצעות בימים אלה בים התיכון כוללות ארבע שמורות גדולות שישתרעו מקו החוף במזרח עד גבול המים הטריטוריאליים במערב. אלה מתוכננות לקום מול ניצנים, מול חופי השרון, הכרמל וראש הנקרה (שכבר זכתה לאישור). מלבד אלה מוצעות גם שמורות באזורים שבהם לקרקעית יש מאפיינים ראויים לשימור, בראש הכרמל וברכס בוסתן הגליל. עוד מציעים ברשות הטבע להקים שמורות קו חוף חדשות. לשמורות הטבע המתוכננות יתווספו גנים לאומיים ימיים, שיגנו על ערי החוף העתיקות כקיסריה ועתלית”.
סימן שאלה גדול אחר עליו מצביעה יהל הוא מערכת ההתפלה הענקית של מי־ים שהוקמה בשנים האחרונות לאורך חופי ישראל. “הים הוא חומר הגלם של ההתפלה. אין בשום מקום בעולם התפלת מי־ים בסדר גודל כזה. הידע שלנו לגבי ההשפעות שלה די מוגבל ומחקר מקיף יעזור למצוא פתרונות. חשוב להבהיר שזאת בעצם באר המים האחרונה שלנו וחייבים לשמור עליה”.
פרופ’ מעוז פיין הוא ביולוג ימי מאוניברסיטת בר אילן ומהמכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים באילת. כרגע יש לדבריו חשיבות עצומה לשימור משאבי הטבע הימיים של ישראל. “האוכלוסייה לאורך החוף הישראלי גדלה במהירות ויש לה השפעה גדולה על מה שקורה בים. משאבי טבע מרכזיים נמצאים בהידלדלות ובסכנה והזיהומים מתרבים”. אזורי הים העמוקים קשים הרבה יותר לניטור לדברי פיין, הן מטעמים טכניים והן מסיבות תקציביות. אזורים אלה פרוצים לדיג ולכרייה וגם הכרזה על שמורות ימיות לא תפתור בהכרח את הבעיות בהעדר אכיפה מספקת.
“אילת היא דוגמה הפוכה ומעניינת”, מסביר פיין. “בחוף אלמוג באילת הצלחנו להגיע לרמת ניהול גבוהה, כמעט ברמה של גינת נוי. קל לסגור אותה ולשמור עליה. יש כאן ניהול קפדני עם התערבות ממשית ותגובה לשינויים שמתחוללים בשטח. בים התיכון זה הרבה יותר קשה לביצוע. האוכלוסייה גדולה יותר, הלחצים רבים ומספר הפקחים קטן”. גם בנושא כדליפת נפט יש, לדברי פיין, באילת היערכות טובה שחסרה עדיין בים התיכון שכן השטח גדול יותר וקשה לניהול.
עליהום על הדייגים
הדייגים עלולים להיות בין הנפגעים הבולטים ביותר מן היוזמה להכרזה על שמורות ימיות. יהל מגדירה את הדיג כאחד הסיכונים הבולטים לסביבה הימית. עדנאן שחאדה מחיפה עוסק בדיג כבר יותר מ–30 שנה. הוא בעליה של סירת דיג, עוסק בדיג תת ימי ובדיג ברשתות. שחאדה מסביר שהוא בהחלט בעד שמורות ימיות, אבל בשיטה שונה מזאת שמציעים אנשי רשות הטבע. “הרעיון מצוין. שיסגרו קטעים של שניים־שלושה קילומטרים לשנתיים או לשלוש שנים ואחר כך יפתחו ויסגרו במקום אחר. כך הדגים מתרבים בשטח השמורה והקרקעית מתאוששת. אם הם סוגרים לכל החיים, כמו שעשו בראש הנקרה, אף אחד לא נהנה מהסגירה הממושכת. השיטה שאני מציע עוזרת לשמור על הסלעים ועל הדגה ומאפשרת גם לדייגים ליהנות”.
אייל מילר, פקח רשות הטבע בגליל המערבי משיב שההצעה של שחאדה מתאימה לניהול הדגה בים אבל לא לשמורות. “שמורה חייבת לשמש כבנק קבוע ששומר על מינים מוגנים לאורך זמן. צפייה בלוקוסים בשמורה מוכיחה היטב שהם רגועים פי כמה. מחקר ומעקב שאנחנו עושים על לובסטרים מוכיח שהם חוזרים לאותם מקומות בהם הם חשים מוגנים. ההתנהגות שלהם בשמורה פחות רגישה וחששנית. יחד עם זאת לדברי מילר לשמורות יש שוליים עשירים שהדייגים נהנים מהם”.
דייג אחר – אדם קוצר – מסביר ששמורות ימיות אמנם דרושות והקמתן חשובה אבל בשטחים קטנים בהרבה מכפי שמציעים. על שטחים קטנים אפשר לפקח. לדברי קוצר שמורות כאלה חיוניות במקומות מיוחדים במינם, למשל כאלה שיש בהם שוניות סלעים, מקומות שנראים אחרת מן הנוף הימי הרגיל. עליהם כדאי וחשוב לדבריו לשמור. באזורים אחרים יש לדעתו להתיר דיג בלי הגבלה. חלק מן הנימוקים להקמת השמורות הימיות הוא פוסל על הסף כסיפורי אגדות. “כלב ים נזירי”, הוא אומר, “לא ראו כאן כבר עשרות שנים. ואותו מביאים כנימוק להקמת שמורה ימית? זה מצחיק”.
הנקודה שעליה מצביע קוצר — האפשרות לפקח על המתרחש בתחומי שמורות כה גדולות — היא בעיה מוכרת משמורות דומות שהוכרזו באזורים אחרים ביום התיכון ובעולם. חלק מן העוסקים בתחום תוהים אם לא מדובר במקרה מובהק של “תפסת מרובה לא תפסת”.
ד”ר אהוד גלילי, איש רשות העתיקות וצוללן ותיק, מסביר את ההתלבטות הקשה שהנושא מעורר: “בארץ ישראל יש מסורת בת למעלה מעשרת אלפים שנה של דיג חופי. ממצאים ארכיאולוגיים תת-ימיים שופכים אור על תרבויות הדיג הקדומות. בימינו הדייגים הם אחרוני הציידים־לקטים והם משמרים מסורת עתיקה. יש עכשיו מגמה של ‘עליהום’ על הדייגים והדיג החופי. בקונפליקט בין שמירת משאבי הים והדיג יש למצוא את שביל הזהב והאיזונים הדרושים. זאת טעות לחסל את הדיג החופי”.
מערבה מכאן
רות יהל מפנה את תשומת לבי לשתי דוגמאות לפיתוח שמורות ימיות בים התיכון. הדוגמא המוצלחת, שנחשבת מופת למפתחי שמורות טבע ימיות היא איי מדס (Medes) מול חופי קוסטה ברווה בפינה הצפון מזרחית של ספרד. לפני עשרים שנה הוכרזו האיים והאזור שמקיף אותם כשמורה ימית. מאז מצביעים החוקרים על שיקום מרשים של קרקעית הים, של הדגה והשוניות המקומיות. האזור מוגן לחלוטין, הדיג בו אסור וכל פעילות זקוקה לאישור. באיי מדס התפתחה תיירות ענפה של צוללנים וסירות בעלות קרקעית זכוכית שמשיטות תיירים.
הדוגמא השנייה הרבה פחות מוצלחת. שמורת פלגוס (Pelagos) הוכרזה בשנת 2002 מול חופי צרפת, איטליה ומונקו — מצפון לסרדיניה. השמורה הענקית, ששטחה פי ארבעה משטח מדינת ישראל, נועדה להגן על יונקים ימיים כלווייתנים ודולפינים מפני פעילות אנושית. אלא שפלגוס נחשבת כישלון מוחלט. מלבד ההכרזה לא נעשה בה מאומה לשיפור מצב השמירה על היונקים הימיים. מבקריה של פלגוס מכנים אותה “פארק וירטואלי”, שאינו משמעותי לשימור הטבע והסביבה באזור בו הוכרז. זהו גם החשש הגדול ביותר של כל מי שמעורב בקידומן של השמורות הימיות בישראל. איך אפשר יהיה למנוע את הפיכתן לשמורות וירטואליות, שהוכרזו בתום תהליך ארוך וברוב טקס אבל לא הצליחו לשנות או לשפר את המציאות בים.
“הים לא זוכה לתשומת לב מתאימה” אומר פרופ’ שמאי אסיף, שמלמד כיום בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ושימש בעבר כראש מינהל התכנון במשרד הפנים. אסיף מצטט את דוד בן גוריון שאמר כבר בשנות ה–50 שקו החוף הוא בעצם קו האמצע של המדינה ולא הגבול המערבי שלה. לדברי אסיף, צריך לשרטט את מפת ישראל מחדש, כך שתכלול את הים כחלק מהותי מן המרחב הישראלי. באין תוכנית מסודרת עמד אסיף בראש צוות שהכין במשך השנתיים האחרונות מסמך מקיף שנושא את הכותרת “תוכנית ימית לישראל”.
אסיף מודע כמובן לכך שמנהל התכנון שוקד לאחרונה על תוכנית דומה — מסמך מדיניות שאמור לעשות סדר בתחום. לדבריו ישמח אם מנהל התכנון יאמץ חלקים נרחבים מתוכנית הטכניון, אבל הוא יודע שהסיכוי לכך קטן. “התוכנית שלנו מבקשת לחבק את המרחב הימי אל התודעה הישראלית ולהביא לביטולו של המצב שבו הים הוא מרחב עלום, לא נודע שנמצא מעבר לאופק. קו החוף הוא עמוד השדרה במפה החדשה, קו משווה שמגדיר ומאחד את האזורים משני צדדיו”.
במינהל התכנון לעומת זאת סירבו בתוקף להתראיין לכתבה זאת והסתפקו בתגובה הבאה: “צוות בין משרדי עובד בימים אלה על גיבוש מסמך מדיניות למרחב הימי של מדינת ישראל. מסמך המדיניות יתייחס לשימושים השונים במרחב הימי ובין היתר לשמורות טבע ימיות. המסמך צפוי להיות מוצג לציבור בסוף חודש ספטמבר”.
לקריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן