זוכי מרתון הדיג הביסו 23 צוותים מכל העולם (YNET)

עבור רובנו המשמעות של דיג היא עמידה מול הים, עם חכה פשוטה, תפילה שמשהו ייתפס אחרי שעות של המתנה ובעיקר תרפיה בחינם מול הים הכחול והמרגיע.

עבור דימיטרי (דימה) אלכסייב וקונסטנטין חרסונסקי, שניהם מקרית חיים, הדיג הוא אתגר פיזי ונפשי, תחרות מול צוותים מכל העולם, הכרה לעומק של טכניקות וטקטיקות שלרובנו לא אומרות דבר, שימוש בציוד משוכלל שעלותו עשרות אלפי שקלים ומאמץ מרוכז שנמשך לא פחות מ-125 שעות ברציפות של דיג על חוף הכנרת. תכירו את הצמד שזכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הדיג הספורטיבי הבינלאומית, שנערכה לחופי האגם הלאומי. ביחד הם הצליחו לתפוס 77.960 ק”ג של דגי קרפיון, יותר מכל 26 צוותי הדייגים שהגיעו לתחרות מהארץ ומחו”ל.

התחרות נערכה בשבוע שעבר, בחופי איגוד ערים כנרת, בצד המזרחי של האגם, ביוזמת עמותת “ישראפיש” ובסיוע קפטן מנחם לב וצוותו מנמל עין גב. זה נשמע אולי פסטורלי, אולי אפילו רומנטי, אבל מדובר בסיפור לא פשוט של מאבק הישרדותי בתנאי קור ולילות באוהל על החוף, כאשר הדייגים עבדו לאורך היממה עם מנוחות קצרות בלבד. המתחרים השתמשו באביזרי דיג מתקדמים ואיכותיים במיוחד, שאינם גורמים לדגים להיפצע במהלך תפיסתם, ועל פי תקנות הדיג הספורטיבי העולמי, מיד לאחר שקילתם משוחררים הדגים בחזרה למים.

השבוע, בחנות “מועדון הדייג גנאדי” בקרית ים, שגם נותנת חסות לאירוע של עמותת ישראפיש, ניסו אלכסייב (24) וחרסונסקי (39) לשחזר היכן בדיוק החל השיגעון, שמזמן הפסיק להיות הובי לשעות הפנאי והפך לדבר המשמעותי בחייהם.

חכה מבמבוק

חרסונסקי, שעלה לארץ מאוקראינה בשנת 1996, עובד בחברה לניהול ארכיונים: “אבא היה קצין בצבא הסובייטי, ועברנו בין כמה מקומות בזמן שירותו. אני חושב שהוא התחיל לקחת אותי לדוג עוד כשהיה מוצב בקזחסטן, אבל בבירור אני זוכר שהיינו הולכים לדוג בנהר הדנייסטר, באוקראינה. שם זה תחביב מאוד נפוץ. אתה רואה כל אדם שני עם חכה, בדרך לדוג. ההובי הזה נשאר לי גם כשעלינו לארץ. אני זוכר שהלכתי לים עם חכה פשוטה מבמבוק והוצאתי דגים קטנים, אפילו לא ידעתי מה השמות שלהם. אבל זה היה בעיקר בחופשות”.

אלכסייב, שעלה גם הוא לארץ מאוקראינה, בשנת 1999, עובד כאמור בחנות לציוד דיג: “אצלי זה היה אחי הגדול שלקח אותי לדוג בגיל צעיר מאוד. שם יש מיליון אגמים, לא כמו בישראל. בהתחלה התלהבתי, אחר כך הפסקתי לכמה שנים, אבל כשעלינו לישראל, זה חזר לי”.

חרסונסקי: “זו מחלה שלא עוברת. אין כמו ההרגשה לתפוס דג גדול בים. בשבילי זו בעיקר מנוחה, שלווה, הובי שמאפשר לי להיות עם עצמי, לחשוב על כל מיני דברים. מסתכל על האנשים שעוברים על החוף, וחושב על הדגים שיהיו על האש”.

מתי התחלתם לחשוב על דיג כספורט, כאתגר מקצועי?

“לפני ארבע שנים שמעתי על ישראפיש ועל התחרויות, וניסיתי להיכנס לזה. היה לי אז חבר שאהב לדוג, ונכנסנו לאט לאט לתחרויות האלה, אבל זה לא עבד. ואז הכרתי את דימה פה, בחנות. דיברנו ואמרנו, בוא ננסה. יצאנו לדוג כמה פעמים בכנרת, והלך לנו יופי. דיברנו על התחרות ואמרנו שחייבים לנסות לפחות פעם אחת. תבין, אנחנו לא מיליונרים, והתחרות הזו זה עניין לא זול. רק להירשם לתחרות עולה 3,000 שקל. זה הרבה מאוד כסף. תחשוב גם שמדובר בעצם בשבוע של תחרות. חצי מהחופשה השנתית שלך הולך על התחרות הזו”.

אלכסייב: “גם צריך המון ציוד. המון. חכות, רולים פתיונות, קרסים, חוטים וחליפות מיוחדות, כי אתה כל היום וכל הלילה בתוך הים. רק הציוד עולה משהו כמו 45 אלף שקל”.

מפתחים טקטיקות

ההכנות לתחרות היו ארוכות. פעם אחר פעם הם יצאו לכנרת והתאמנו ביחד בהשלכת החכה למרחקים ארוכים כדי להגדיל את שטח הדיג שלהם. השיא של חרסונסקי הוא משהו כמו 150 מטר, אבל אלכסייב, שנחשב אלוף בתחום הזה, הצליח להשליך את החכה למרחק 198 מטר. האימונים כללו גם סיבולת, סבלנות, תיאום עבודת הצוות, כך שכל אחד יידע מה יעשה כשאחד מהם יעלה דג על חכתו – איך ישחררו אותו מהחכה בזמן הקצר ביותר, כי כל דקה מבוזבזת משמעותה אולי עוד דג גדול שלא ייתפס, וזה בדיוק מה שיחסר כדי לזכות בתחרות. הם גם מפתחים טקטיקות – איך להביא את הדגים לאזור שבו הם דגים, באיזו שיטה לשים את הפתיון על החוט ועוד. וישנם גם בדיקת העומק, קביעת מיקום המצוף למדידת המרחקים ועוד אינספור שיטות שרק מי שבאמת מתעמק במקצוע הזה, מכיר.

התחרות נמשכת כאמור 125 שעות, לאורך חופי הכנרת. כל צוות מגריל גזרה שבה הוא אמור לדוג ללא הפסקה. יש לתחרות הזו חוקים מאוד נוקשים: מתי אפשר לזרוק אוכל לאגם כדי למשוך דגים לאזור שלך, איזה סוג אוכל מותר, באילו שעות, עד איזה עומק מותר לדייג להיות בתוך האגם ועוד. למי שמקשיב מהצד לאלכסייב וחרסונסקי כשהם מדברים על התחרות, חלק גדול מהדברים יישמעו כמו סינית. אבל הם מבינים את המושגים ואת משמעותם ואיך בדיוק צריך לעשות את הדברים. נקודה חשובה ומעניינת: אם הדג מת בעת הוצאתו מהמים, הם מיד נפסלים ומוצאים מהתחרות.

בתחרות השנה השתתפו צוותים מבלרוס, רומניה, אוקראינה, רוסיה וארה”ב, כמו גם צוותים מישראל, כולל כמה צוותים של דייגים דרוזים מרמת הגולן. בסך הכל 24 צוותים, שבמשך 125 שעות מנסים להוציא מהכנרת כמה שיותר דגי קרפיון. ברשות הכנרת ואיגוד ערים כנרת נערכו מבעוד מועד לתחרות והכשירו את השטחים שבהם התקיימה התחרות, בחופים צאלון, גולן, כורסי, לבנון, דוגית ודוגה.

מסביב לשעון

חרסונסקי: “התחרות קשה, מסביב לשעון. בזמן התחרות אנחנו כמעט שלא מדברים. כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות. אחד מוציא, אחד מושך, מתי כל אחד מכין פתיונות, מתי מחליפים חכות. בכל זמן נתון יש ארבע חכות בתוך המים”.

אלכסייב: “90 אחוז מההצלחה הם להביא מהר את הדגים שנתפסים. אם לא, מאבדים זמן ומפסידים. כל דקה חשובה, כי בדיוק בדקה שפיספסת כי לא הוצאת את הדג בזמן, לא תפסת את הדג שיביא לך את הניצחון. התחרות הזו היא כמו טירונות. כל הזמן בפעילות, מסביב לשעון. בלילה זה שהכי עייף הולך לישון ראשון, ואחר כך מתחלפים. בממוצע ישנים משהו כמו ארבע שעות ביום”.

במהלך היום מותר להביא לדייגים אוכל ושתייה, אבל לא בלילה, אולי מחשש שחוץ מאוכל יגיעו לאזורי הדיג גם כמה דגים טריים. אגב, לא כל דג שנתפס נחשב בתחרות: רק דגים במשקל של יותר מקילו וחצי. האחרים נזרקים בחזרה לכנרת. בתחרות האחרונה, למשל, היתה קבוצה שתפסה המון דגים, יותר מ-30, אבל הם לא נספרו כלל, כי לא כל הדגים עמדו במשקל המינימום.

הדייגים התמודדו בתחילת התחרות עם מזג אוויר לא פשוט ורוחות מזרחיות שהרחיקו את הדגים מקו החוף, אבל ביום הרביעי חלה תפנית. הרוח שינתה כיוון למערבית, וסייעה לדייגים בתחרות. “בסך הכל, אנחנו מרוצים מאוד. היתה תחרות טובה, עם תוצאות סבירות בהחלט”, סיכם יו”ר ישראפיש, אנדרי מזלין.

לא היו רגעי שבירה, שבהם אמרתם לעצמכם, בשביל מה לנו הסבל הזה?

אלכסייב: “היה לי רגע כזה. החליפה נקרעה, הרגליים היו חשופות בתוך הים, וזה היה קר, והייתי רטוב מאוד. היה קור של שש מעלות. זה היה ממש קשה, אבל מה יכולתי לעשות? סבלתי ארבע שעות והלכתי לישון”.

חרסונסקי: “אני חושב שזה היה ביום הרביעי. חשבתי שאני גמור, לא היה לי יותר כוח. הרגשתי שהגוף פשוט קורס. אתה לא ישן, לא צובר מספיק כוח, והרגשתי שכבר אין לי כוח לזרוק את החכות. זה היה רגע קשה מאוד, אבל המשכתי”.

אגדה אורבנית

דייגים, וזו אגדה אורבנית מושרשת היטב, אוהבים להתגאות במה שהם תפסו, ולרוב אוהבים גם להגזים לא מעט במשקל הדגים שתפסו. במקרה של אלכסייב וחרסונסקי, שופטי התחרות הם שבדקו ושקלו, כך שלגביהם לפחות הנתונים אמיתיים: בסך הכל הוציאו שני הדייגים במהלך התחרות 21 דגים במשקל כולל של כמעט 78 ק”ג, ממוצע של כמעט ארבעה ק”ג לכל דג. אחד הדגים שתפסו היה במשקל 8.320 ק”ג, בהחלט דג גדול מאוד. אגב, השיא בתחרות נקבע לפני כמה שנים על ידי צוות שהצליח להוציא דגים במשקל 300 ק”ג. נראה שהם “נפלו” על להקה שהסתובבה בדיוק במקום בו השליכו את החכות, אבל זה, לדברי אלכסייב וחרסונסקי, מקרה שיכול לקרות פעם בהמון שנים.

דיג זה עניין של מזל או מקצוענות?

אלכסייב: “יש גם מרכיב של מזל, אבל לרוב מדובר בניסיון. הרבה ניסיון”.

מה נותן לכם העיסוק הזה?

חרסונסקי: “זה ספורט לכל דבר, עם האתגרים שהוא מציב לנו. ספורט שדורש המון השקעה והמון עבודה, אבל מעניק גם המון סיפוק. זו גם אווירת התחרות, ההמפגש עם חברים, להיות ביחד. אמנם יש תחרות בינינו וזה ספורט לכל דבר, אבל עדיין שומרים על חברויות במשך שנים עם האנשים שמשתתפים בתחרויות האלה”.

אלכסייב: “אדרנלין. המון אדרנלין. זו הנאה, זה סיפוק וזו גם דרך לברוח קצת מהיומיום. קצת חופש”.

באירוע הסיום שהתקיים ב”מפגש הדייגים”, בנמל עין גב, הוכרזו אלכסייב וחרסונסקי כאלופי התחרות. עבורם זה היה עוד שלב בהתפתחות המקצועית שלהם.

מה הלאה?

חרסונסקי: “אנחנו רוצים להשתתף באליפות העולם. עדיין לא נקבע מי ייצג את ישראל, ואנחנו רוצים להיות נציגי המדינה”.

אגב, יש איזה סיכוי לרווח כספי מהספורט הזה?

אלכסייב: “זו רק הוצאה. אין כל פרנסה או הכנסה. אבל זה כבר מזמן מעבר לתחביב, זה חלק מהחיים שלנו. מי שנכנס לזה, קשה לו מאוד לצאת, במיוחד כשאתה גם מצליח, ואנחנו הצלחנו, לכן אנחנו גם נמשיך”.

לקריאת הכתבה באתר YNET לחץ כאן

הפידבק שלך