הם אולי נתפסים כאדישים, אבל מחקרים עדכניים חושפים כי חיי הדגים מלאי פעילות: הם משוחחים זה עם זה, עלולים לחוש דיכאון, יוצרים אמנות ואפילו משתעשעים באקווריום
הם אולי נתפסים כאדישים, אבל מחקרים עדכניים חושפים כי חיי הדגים מלאי פעילות: הם משוחחים זה עם זה, עלולים לחוש דיכאון, יוצרים אמנות ואפילו משתעשעים באקווריום
אדישים? לא זוכרים דבר אחרי שלוש שניות? לא חשים כאב? ספרו החדש של ד”ר ג’ונתן בלקומב, “מה דגים יודעים”, מציג את חייהם הסודיים של הדגים ומנפץ בזה אחר זה את שלל המיתוסים עליהם. במקום זאת, נחשף עולמם של בעלי חיים חברותיים, שובבים וחכמים, שראויים לאהבה לא פחות מהגיבורים המצוירים של הלהיט החדש של דיסני, “מוצאים את דורי”, או אף מחיות מחמד כמו כלבים או חתולים, שבני האדם אימצו אל לבם.
בספר, שכבר זוכה לביקורות נלהבות ומעורר עניין רב בארצות הברית, בלקומב, חוקר ומנהל היחידה לתחושתיות (sentience) בעלי החיים במכון האגודה ההומנית למדע ולמדיניות בוושינגטון, מסביר כי אנו עומדים בפני מהפכה ביחס של בני האדם לדגים: מדי יום מתפרסמות עוד ועוד תגליות מדעיות על דגים, אך רובן נקברות בכתבי עת מחקריים ולא מגיעות לציבור הרחב, שנותר עם אותם סטריאוטיפים על דגים אשר היו קיימים לפני מאות שנים.
“במאה ה–20 היתה התקדמות עצומה באופן שבו מדענים רואים את החיות, עד אז מחקר על הרגשות והמחשבות של חיות היה בגדר טאבו בקהילה המדעית”, אומר בלקומב בראיון ל”הארץ”. “אבל בשנות ה–70 זה החל להשתנות וכיום מדענים מתחילים לשאול שאלות מעניינות מאוד, למשל אם עכברוש יכול להרהר על הידע שלו, כלומר אם יש לו מודעות? והאם דגים לומדים מהתבוננות?, האם הם יודעים שאנו צופים עליהם? שאלות כאלה”.
המהפכה מתרחשת בגלל שינוי ביחס לבעלי חיים מצד הקהילה המדעית, אך גם בזכות ההשתכללות ציוד הצלילה המאפשר למדענים לחקור ולעקוב לראשונה אחר דגים בסביבתם הטבעית, ולא בשבי. בשנים האחרונות, שורת חוקרים יפנים בילו מאות שעות מתחת למים כדי לצפות בדגים, ולתעד את המגוון העצום של מנהגי החיזור ויחסי המין של הדגים השונים.
הצלם יוג’י אוקטה הופתע לגלות גם את הפן האמנותי של שוכני האוקיינוס, כאשר גילה מנדלות מרהיבות שציירו דגים נפוחיתיים (“אבו נפחא”) על קרקעית הים. במשך שעות, הזכר שוחה על הצד על הקרקעית ומייצר תעלות מעגליות על ידי הסנפיר.
מדי פעם, הוא חוזר להביט שוב על עבודתו, ולקשט את היצירה עם צדפות ששבר בפה, ואז מפזר אותם בעיגולים הפנימיים של המנדלה, וכך יוצר צורות מרהיבות על הקרקעית.
אחרי פרסום הצילומים של אוקטה, מדענים נוספים גילו יצירות דומות שנעשו בידי דגי אבו נפחא אחרים. כל אחת אינה דומה לאחרת. ככל הנראה יופיה של המנדלה מושך את נקבות הדגים, שמטילות ביצים במרכזה, וכך האמנים המוכשרים יותר מעבירים את הגנים שלהם הלאה.
לא חירשים ואילמים
מאז ומתמיד, המים יצרו הפרדה המונעת מבני האדם לשמוע את הדגים, אך אלה אינם אינם חירשים או אילמים. כבר בשנות ה–30, החוקר האוסטרי קארל פון פריש (זוכה פרס הנובל שפענח את שפת הדבורים) אימן את הדג העיוור שלו חוויארל לצפות לאוכל, לאחר שהחל לשרוק לפני שהאכיל את הדג. אחרי שישה ימים בלבד, חוויארל כבר עלה לפני המים באקווריום וציפה לקבל אוכל למשמע שריקת המדען.
לאחרונה, מדענים אף הצליחו לאמן דגים לזהות יצירה של מוצרט ומאוחר יותר אף להבחין בין מוזיקת ג’ז למוזיקה קלאסית. דגים רבים גם מייצרים קולות מתחת למים. דגי פיראניה, למשל, נוהמים ונוקשים על ידי כיווץ שרירים, כדי לסמן אחד לשני לתקוף, ודגי הרינג אפילו מדברים אחד עם השני על ידי פליטת אוויר מפי הטבעת, או כפי שהגדירו זאת מחברי המחקר “Frts” (נשמע כמו “נפיחות” באנגלית).
עבור בלקומב, התקשורת המסקרנת ביותר מתחת לפני המים מתרחשת דווקא כאשר דגים חוצים את גבולות הזן שלהם, ומושיטים סנפיר — מטפורית — לזן אחר. “כשדגי הדקר (לוקוס) רעבים ויוצאים לצוד, הם מחפשים צלופחי מורנה, ומסמנים להם עם שקשוק של הראש ‘בוא לצוד איתי, כי אנחנו נצליח יותר ביחד’. אם הצלופח במצב רוח, הוא ישחה אחרי הדקר. שני הדגים נראים כמו סחבקים שצדים יחד. הצלופח יכול להיכנס למחילות ואם הדקר רואה טרף במחילה הוא מסמן לצלופח על ידי תנועות גוף לשחות לשם, ואם הצלופח לא בא, הוא גם ישחה אליו כדי להביא אותו למחילה”.
ואולם, התגליות המרתקות של המדענים לא מצליחות לנתץ את חומת הסטריאוטיפים שיצרו בני אדם על הדגים, בהם זה העיקרי שדגים אינם חשים כאב. בניסיון לפצח את התעלומה נעשו ניסויים רבים שהדגימו כי דגים אכן מרגישים כאב. באחד מהם, דגים אשר להם הוזרקה חומצה מכאיבה נעו לתוך אקווריום פחות אטרקטיבי עבורם אך הכיל חומר משכך במים.
“בקרב הקהילה המדעית כיום, כבר קיימת הסכמה די רחבה על כך שדגים מרגישים כאב”, אומר בלקומב.
לאחרונה, חוקרים אף הראו כי דגי סלמון אשר גדלים בחוות דגים הופכים מדוכאים ומאבדים את הרצון לחיות. “כל זה הוא עוד סימן של הזמן. רק לפני דור, מדענים היו צוחקים על מישהו שהיה מעז להגיד כי דגים יכולים להיות מדוכאים. כיום זה מתפרסם בכתבי עת נחשבים”.
המראה מטעה
אנשים רבים שהחזיקו דגים באקווריום חושדים שהדגים שלהם מכירים אותם, וישנם אינספור ראיות על כך שהדגים עוקבים מהאקווריום אחרי מי שנוהג להאכיל אותם, או עולים לפני המים כשהם רואים אותם, בעודם מתעלמים מהנוכחות של חברים שרק קפצו לבקר, או מזרים שנכנסים לחדר. ואכן, לפני שבועיים בלבד התפרסם המחקר המדעי הראשון שהראה כי דגים יכולים להבחין בין בני אדם, ואף לזהות פנים מוכרות.
בספר, בלקומב מציג גם מחקרים ראשוניים וראיות על כך שדגים נוהגים לשחק במים: בין אם מקרים בהם דגים “גלשו” על הזרם באקווריום או תפסו טרמפ על בועות אוויר הנפלטות מהפילטר כדי להתרומם לפני המים. במחקר המקיף ביותר עד כה בנושא דגים הפכו את התרמומטר שבאקווריום לשק אגרוף פרטי.
את האשמה בהתעלמות של בני אדם ממחקרים או אנקדוטות על עולמם הפנימי של הדגים, בלקומב מסביר בכך שמחקרים אלה פשוט לא מתיישבים עם המראה שלהם: לדגים, החיים במים, אין צורך בעפעפיים, והם אינם ממצמצים, מה שעבור בני אדם, משווה להם מראה קר ואדיש. “רק אתמול צפיתי בסרט המצויר ‘מוצאים את דורי’, והדמויות בסרט ממצמצות מלא!”, מספר בלקומב.
“האנימטורים העניקו לדגים המצוירים האלה ריסים, וזה מקסים, כי אנשים כמוני יכולים לקוות שזה יקרב בני אדם לדגים קצת. אבל במציאות הם פשוט לא מראים את רגשותיהם באותה צורה כמו בני אדם. אנו רואים אותם כועסים או מיואשים, אבל לא את הרגשות שהם חווים בסרטים מצוירים, למרות שהמדע מתחיל להראות כי הם חווים גם אותם”, אמר.
בספרו, בלקומב לא מסתיר את התקווה כי ניפוץ הסטריאוטיפים על הדגים…
להמשך קריאת הכתבה באתר הארץ לחץ כאן