ליאור גכמן: “הלב פועם בחוזקה כל הדרך מהציפייה ומחוסר הוודאות…”

אחרי שתי גיחות טרום עונה לירדן הגיע הזמן לדבר האמיתי! הפעם אני מחליט להגיע לירדן ההררי המוכר והאהוב בשביל לבדוק אם ניתן סוף סוף לפתוח את העונה.אני יודע שאני לוקח סיכון שהזרימה עדיין חזקה ושהדיג עלול להיות קשה עד בלתי אפשרי,אבל מכור כמוני לא יקח את הסיכון? בטח שיקח! מגיע קצת אחרי אור ראשון (בכל זאת השטח בטח השתנה לא מעט ולא בא לי לגשש באפילה…) יוצא מהרכב ומסניף עמוק לריאות את ריח הפריחה שהחורף המטורף יצר.עוד מעט כל הירוק הזה יהפוך לצהוב וקוצני ואני מאושר שזכיתי לחוות את הניצנים האחרונים של כל היופי הזה. אוויר נקי וצלול מקבל את פניי ותוסיפו את ההתרגשות של עצם ההגעה שלי למקום הכי אהוב עליי לדיג,אני פשוט בעננים. שום פסיכולוג או פסיכיאטר יכולים לתת תרופה כזו לנפש,ולא משנה כמה ניסיון יש להם.
אני מתארגן באיזי שלי על הציוד ומתענג על כל רגע באווירה הקסומה שכל כך התגעגעתי אליה,ואז מתחיל את המסלול לכיוון הירדן.הלב פועם בחוזקה כל הדרך מהציפייה ומחוסר הוודאות. האם תוואי השטח השתנה לחלוטין משנה שעברה? האם אוכל בכלל למצוא פינה שבה אוכל לדוג?או שהזרימה עדיין חזקה מדי,ואאלץ להתקפל ולבוא בפעם אחרת? בעודי מערער על כל הדברים הללו אני מגיע לערוץ הראשון של הירדן שאותו אני צריך לחצות ושהזרימה בו היא לא חזקה,אך יש בו קצת עומק. לאט לאט וצעד אחר צעד אני עובר בשלום את המכשול הראשון וממשיך הלאה.פתאום אני מבחין בחזיר עם קבוצת גורים לא רחוק ממולי שנועצים בי עיניים ( לא מאיימות אני חייב לציין,אלא יותר סקרניות )
אני מנסה להיות נחמד וכמו אדיוט זורק לעברם “בוקר טוב ” אך לא נראה לי שנוצרה כימיה חח אז אני מאגף אותם מימין וממשיך הלאה,עובר עוד ערוץ של מים רדודים ואז מגיע לנקודה! הזרימה די חזקה,אבל לא בלתי אפשרית לדיג. אני לא מבזבז זמן ומתחיל לעבוד ישר עם דמוי של יוזורי ( כפית בזרימה כזו תהיה פחות יעילה ) ובזריקה השנייה אם אני לא טועה מגיעה הנעילה הראשונה של העונה! פייט קצר ומרגש והבינית מצליחה להשתחרר ולברוח.לא נורא בכלל.אני יודע שהן שם ושזה רק עניין של זמן עד שתהיה הזדמנות נוספת.וזה בדיוק מה שקורה בזריקה שאחריה! נעילה נוספת,והפעם הבינית לא בורחת ומוכרזת כבינית הראשונה לעונה בהררי. אליפות! חזרתי הביתה!

לא עוברות עשר דקות ואני מקבל נעילה עצבנית! מיד אני מרגיש שזה משהו יוצא דופן.אני בדרך כלל עובד עם קלא’ץ כמעט סגור והדג מצליח לשחרר לי חוט בכל זאת.
אני נאבק בדג ותוך כדי המאבק חושב לעצמי שזו בטח בינית גדולת קשקש גדולה מאוד,או אולי שפמנון גדול לפי הנגיחות החזקות. אני מתענג על הפייט ומתחיל להביא את הדג אליי וזה לא פשוט בכלל חברימוס. השילוב של הגודל של הדג והזרימה מקשים עליי לא מעט,ואני כבר מתחיל לחשוש שלא אצליח להוציא אותו,מה גם שאין לי רשת הרמה ואני לבד בשטח ללא עזרה מאף אחד.
לבסוף מגיע הרגע הקריטי שבו אני מקרב את הדג לגדה ואני מנסה להרים אותו עם הגריפר ללא הצלחה ,מה שגורם לדג להילחץ ולהשתולל.הוא מנער את הראש בפראות ואני מבין שנדרש צעד דרסטי ומיד קופץ לכיוונו במטרה לרתק אותו אליי שלא יברח.אני מחבק מצמיד את הדג אליי ותוך שנייה אני מוצא את עצמי בסיטואציה לא נעימה בכלל כאשר קרס אחת של הדמוי נעוצה בפיו של הדג,והשנייה נעוצה לי באצבע. אני מרתק את הדג אליי שלא ישתולל ויחמיר את המצב עם הקרס שננעצה לי באצבע,ולאט ובעדינות אני מצליח לשחרר את הקרס מפיו של הדג ואז אני מניח אותו על הגדה ב”חוף מבטחים” ומתפנה לבדוק את האצבע. הקרס שננעצה עברה את האל חזור,אבל עודף האדרנלין שמציף אותי גורם לי לקחת את הפלייר ולשלוף את הקרס בלי לחשוב פעמיים. עכשיו אני מתפנה להתעסק במפלצת שאחראית על כל הבלאגן ולעכל את החוויה הנדירה שזה עתה חוויתי. וואו,ואוו,ואוו,וכל מילה נוספת מיותרת! האדרנלין לא עזב אותי עד סוף הסשן!! בהמשך יצאו עוד שתי ביניות יפות,ואת ירידת האדרנלין הרגשתי רק בדרך הביתה שהתחלתי להרגיש כאב באצבע ה”פצועה”.
מסתבר שאני לא לומד לקחים סדרתי….. גם בעניין רשת ההרמה,וגם בעניין הזהירות המתבקשת עם הקרסים (אשתי כמעט הרגה אותי ששמעה את הסיפור ואת חוסר האחריות שלי חח),אך הרשו לי להגיד לכם בשקט,ומבלי שאשתי תשמע שהייתי חוזר על הכל שוב בשביל דג כזה.
אז עד הד’וח והסרטון הבאים, אדיוס אמיגוססססס.

הפידבק שלך