ליאור גכמן: “נחנו מדלגים בין נקודות וסורקים את השטח אחר כל מקום שנראה פוטנציאלי,ואכן אנחנו נהנים מדיג פורה ואיכותי במקומות פראיים”

כל השבוע אני מתלבט עם עצמי היכן לדוג בירדן,האם ללכת להררי שהשנה לא נותן את התפוקה כמו בשנים עברו? או ללכת לירדן הרגוע ששם התפיסות והאקשן די מובטחים?
ההגיון אומר ללכת היכן שהסיכויים יותר גבוהים,אך בכל זאת אני הולך נגד ההגיון ומחליט לקפוץ לירדן ההררי,למה? כי אני ממש אוהב את המקום הפראי והיפה הזה ואני מוכן לעבוד קשה בשביל כל דג. אחרי שההחלטה התקבלה אני מתארגן על הציוד ערב לפני הולך לישון מוקדם,וכבר בשעה ארבע לפנות בוקר אני מוצא את עצמי ברכב עושה את דרכי צפונה. ברדיו מתנגנים להם שירים שקטים עם ניחוח של נוסטלגיה שמנעימים לי את הנסיעה,וכמובן שאני לא שוכח את עצירת הקפה להתעוררות אי שם באמצע הדרך.
בשעה חמש וחצי אני מתארגן על הציוד ומתחיל את ההליכה לעבר הירדן. השמש טרם עלתה עדיין,אך האור הראשון של הבוקר כבר חזק מספיק שאתחיל לגשש את דרכי בין הנקודות האהובות עליי לאורך הדרך.
ההתחלה די צולעת ולוקחת לי כמעט שעה להוציא את הבינית הראשונה,אך זה חלק בלתי נפרד מהדיג ואני ממשיך הלאה באופטימיות זהירה. בהמשך יוצאות לי עוד ארבע ביניות ואז אני נפגש עם ארז שגם הגיע לאזור לרחרח את השטח ואנחנו מחליטים להמשיך את היום יחדיו.

אנחנו מדלגים בין נקודות וסורקים את השטח אחר כל מקום שנראה פוטנציאלי,ואכן אנחנו נהנים מדיג פורה ואיכותי במקומות פראיים עם זרימות וסבך כמו שאנחנו אוהבים. מה שאני לא לקחתי בחשבון זה את העובדה שהתרחקתי מאוד מהיכן שהחניתי את הרכב,ושאת כל הדרך הזו אצטרך לעשות בחזרה בשעות הצהריים הלוהטות.
בשעה אחת בצהריים לערך אנחנו מבינים שאם אנחנו רוצים לדוג גם אחר הצהריים אז אנחנו חייבים לעשות הפסקת מנוחה,אוכל ושתייה ופה נפל לי האסימון שלהגיע לרכב עכשיו יהיה בכלל לא קל בלשון המעטה,אבל אין לי הרבה ברירה ואני עושה את הדרך הארוכה בחום הכבד,ושאני מגיע לרכב אני כבר ממש תשוש וכמעט על סף עילפון.ממש חוסר אחריות מצידי שהתרחקתי ככה מבלי לשים לב מהרכב שברשותי רק שתייה ללא אוכל.
אני קובע עם ארז להיפגש במקום מסודר ומוצל ששם נוכל להתאושש עם אוכל ומנוחה שכל כך הכרחיים לנו להמשך היום.
לאחר כמעט שלוש שעות של מנוחה אנחנו חוזרים לסשן אחר הצהריים. כבר בהליכה לנקודה אני מרגיש כאבים בשרירים שלי ברגליים שעבדו מאוד קשה היום ובכל זאת אני לא מוותר וממשיך הלאה.
הפעם אין לנו מרחק גדול ללכת וגם השמש כבר לא יוקדת כמו בשעות הצהריים אז אני די אופטימי שאוכל עוד לנצל את שארית היום לדיג כייפי,וכך באמת היה.
הביניות,שגם נחו בצהריים חזרו לתקוף ולענג אותנו עם האלימות שלהן. אמנם לא בתדירות כפי שהיה לנו בבוקר,אבל כל תקיפה נתנה לנו את רמת האדרנלין שאנחנו כל כך אוהבים והסשן היה ממש מהנה.
קצת לפני החושך אנחנו מחליטים לסיים את היום ולהתקפל.
סה”כ היה יום ארוך, קשה, ומהנה מאוד של דיג במקום שאנחנו כל כך אוהבים.וכמו כבר איך שהספקתם להכיר אותי אחזור לשם שוב ממש בקרוב.
אז עד הד’וח והסרטון הבאים, אדיוס אמיגוססססס.

הפידבק שלך