חדלונה הניהולי של הממשלה נחשף בביקורו של השר גבאי בג’סר א-זרקא, זמן קצר לפני התפטרותו ■ מצבו של היישוב העני ידוע – אך הממשלה מגלה חוסר יכולת לפתור בעיות, וכל שר עסוק במה שמעניין אותו אישית
חדלונה הניהולי של הממשלה נחשף בביקורו של השר גבאי בג’סר א-זרקא, זמן קצר לפני התפטרותו ■ מצבו של היישוב העני ידוע – אך הממשלה מגלה חוסר יכולת לפתור בעיות, וכל שר עסוק במה שמעניין אותו אישית
“באתי מעולם העסקים והניהול, וההשתלבות בעולם הפוליטי והציבורי לא היתה קשה ומסובכת. לאנשי הניהול יש יתרונות עצומים במקום שבו כמעט הכל פוליטיקה, והענייניות לעתים רבות חזקה ומשיגה תוצאות טובות יותר מאלה שמושגות על ידי מניפולציות”.
בדברים אלה פתח השר להגנת הסביבה, אבי גבאי, את נאום ההתפטרות שלו מהממשלה ביום שישי האחרון, נאום שהגיע לשיאו בהתייחסות להדחת שר הביטחון, משה יעלון, והחלפתו באביגדור ליברמןכמהלך “שמוביל להרס הבית השלישי”.
ההתפטרות של גבאי עוררה הדים בגלל המסר הערכי־מוסרי שעלה ממנה, שקשר בין מתווה הגז, פיטורי יעלון והמתקפה על קציני הצבא כ”קו ברור להחלשת השירות הציבורי כדי למנוע ממנו לומר את דעתו”, קו שמביא “להתקרנפות של המגזר הציבורי”. עם זאת, בדברים של גבאי קופלו גם מסרים ניהוליים חשובים, החושפים את חולשת הניהול של ממשלת ישראל.
החולשה הזאת ניקרה את עינינו לפני שבועיים כאשר השתתפנו באחד הסיורים המקצועיים האחרונים של השר גבאי בתפקידו – בכפר ג’סר א-זרקא. בסיור נחשף חדלונה של ממשלת ישראל בשני היבטים חשובים.
הראשון והעיקרי שבהם הוא חוסר היכולת של הממשלה לפתור בעיות, גם כשהיא מודעת לקיומן. ג’סר א־זרקא הוא אחד היישובים העניים בישראל. הוא נמצא, ביחד עם יישובי הפזורה הבדואית בנגב, בדירוג החברתי־כלכלי הנמוך ביותר של הלמ”ס, דירוג 1. רק שלהבדיל מיישובי הפזורה, שמרבית היהודים בישראל בקושי מודעים לקיומם ולעזובה הנוראה שבהם, ג’סר א-זרקא הוא היישוב הערבי המוכר ביותר בארץ, מכיוון שהוא ממוקם על כביש 2. מדי שבוע חולפים על פניו מיליוני ישראלים, המבחינים מהמכונית בהררי הפסולת ובתשתיות הרעועות וממשיכים להם הלאה בדהרה לתל אביב או לחיפה.
המיקום של ג’סר א-זרקא הוא זה שהופך את כישלונו למהדהד כל כך: יישוב ערבי הממוקם באזור המרכז – אחד היישובים הערביים הבודדים במרכז שלא נהרס במלחמת העצמאות – הגובל בקיבוץ מעגן מיכאל בצפון, בקיסריה בדרום ובשדות החקלאיים של מושב בית חנניה במזרח; שיש מסביבו שפע של מקורות תעסוקה, ובעיקר, שיש בו פנינת טבע שאין שנייה לה. ג’סר א־זרקא הוא היישוב הערבי היחיד ששרד על חוף הים, ולכן נהנה מחוף ים בתולי מהמם ביופיו, ומקיומו של כפר הדייגים הפעיל האחרון בארץ. במשך השנים היו מי שכינו אותו “סיני של ישראל”, רק שהוא מעולם לא היה כזה. כל מי שהעז לבקר במקום בעבר לא יכול היה שלא להתאכזב לנוכח הזוהמה שכיערה את החוף.
לא עוד. תחת המשרד להגנת הסביבה הוחלט על תוכנית בשיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים, שמפעילה את הגן הלאומי נחל תנינים הצמוד לג’סר א-זרקא, וערב ביקור השר במקום ערכה הרשות מבצע של ניקוי והכשרת החוף. התמונה שנחשפת לעיניים עתה היא אכן סיני במלוא יופייה, עם הפסטרוליה של מעגן הדייגים, וזאת במרחק של 40 דקות מתל אביב – או חמש דקות מקיסריה.
המדינה לא מושיטה יד
אין ספק שהפוטנציאל התיירותי והתעסוקתי של ג’סר א־זרקא עצום. דווקא על רקע זה הלב נחמץ לנוכח הנתונים המזעזעים של היישוב – גירעון מצטבר של 68 מיליון שקל וגירעון שוטף של 6 מיליון שקל בשנה. בכפר אין למעשה ארנונה עסקית (שיעורה 4%) וגם ההכנסות מארנונה למגורים הן מועטות. שיעור גביית הארנונה הוא 52%, שיפור לעומת 17% בעבר, אבל שיעור גביית חשבונות המים הוא 27%. הנתון האחרון מסביר מדוע תאגיד המים הקרוב מסרב לצרף אליו את הכפר, ומדוע תשתית המים של היישוב כה רעועה, עם דלף של 40%. עד החוק שאסר על ניתוקי מים בשל חוב כספי היה היישוב שיאן ניתוקי המים בישראל.
עם 14 אלף נפשות, 49% מהם מתחת לגיל 18, ג’סר א־זרקא הוא גם אחד משיאני הריבוי הטבעי בישראל. זאת ביישוב שהוא חנוק מכל צדדיו בלי יכולת התרחבות, ומנודה מהחברה הערבית ולכן סובל משיעור עצום של נישואי קרובים. בנוגע לנידוי מהחברה הערבית יש שתי גרסאות. האחת, שהכפר סייע למגיני זיכרון יעקב במלחמת העצמאות, ולכן מאז הוא מנודה. השנייה, שהוא הוקם במאה ה-19 על ידי ערבים־סודנים, צאצאי עבדים, ולכן מעולם לא היו לו אדמות משלו והפלאחים הפלסטינים התייחסו אליו בזלזול. בכל מקרה, התוצאה של נישואי הקרובים היא שיעור גבוה מאוד של מומים מולדים, כלומר, בתוך כל הצרות של היישוב הוא צריך גם לדאוג לתושבים הרבים הסובלים ממומים. לשם כך הוקם בו בית ספר של חינוך מיוחד.
בתי הספר הם נקודת התורפה העיקרית של ג’סר א־זרקא. ביישוב יש אמנם שמונה בתי ספר, אבל אין בו אפשרות לפתוח בתי ספר נוספים בשל מחסור בקרקעות פנויות, ובתי הספר הקיימים הם בעליל כושלים. שיעור ההצלחה בבחינות המיצ”ב הוא כנראה הנמוך בישראל: רק 10% מהתלמידים עברו את המיצ”ב. שיעור הזכאות לבגרות הוא מהנמוכים בארץ, רק 26%. נתונים אלה מסבירים את היקפה העצום של אבטלת הצעירים – ראש המועצה המקומית, פתחי מורד, מעריך כי שיעורה הוא 25%. הוא מודה כי לפחות חלק מהאבטלה הזאת מקורה באלה שעובדים באופן לא מדווח. “בגלל השכלה ירודה ותסכול של שכר נמוך מאוד, הם מעדיפים לעבוד ב’שחור’ ולא לדווח”, הוא אומר.
תמונת המצב של ג’סר א-זרקא מאתגרת את יכולות הניהול של ממשלת ישראל. מדובר ביישוב שצריך היה להיות הצלחה מסחררת, ותחת זאת הוא אחד הכישלונות הגרועים ביותר בתחום השלטון המקומי. קל להתפתות ולהאשים את התושבים במצבם. אין ספק שהם אכן האשמים העיקריים בשל האלימות הפושה, שיעורי תשלום החובות הנמוכים וההשכלה הירודה.
רק שההאשמה הזאת מתעלמת מהעובדה המצערת שטיבן של אוכלוסיות מוחלשות שהן חלשות, ואינן יודעות לעזור לעצמן. לו העניים היו יודעים לעזור לעצמם, סביר להניח שלא היו עניים יותר. ג’סר א-זרקא הוא יישוב עני מכיוון שתושביו לא יודעים איך לחדול מלהיות עניים – המדינה היתה צריכה להושיט להם יד ולעזור להם לעזור לעצמם. רק שבמשך עשרות שנים המדינה מודעת למצב המדורדר של היישוב, והיא נמנעת מלהושיט יד מסייעת.
שרי הפנים, האוצר והחינוך לא באו
בסיור של גבאי במקום פירט באוזניו מנהל המחוז מטעם משרד הפנים, אלוף (מיל’) יוסף משלב, כיצד נכשל במשך שנים בניסיון לקדם תוכנית סיוע מיוחדת לג’סר א־זרקא. מחוז חיפה של משרד הפנים הכין תוכנית סיוע מפורטת כזאת כבר לפני שלוש שנים, רק שמאז היא מעלה אבק במגירות של שרי הפנים ואיש מהם לא טרח לקדם אותה.
העובדה שמנהל המחוז של משרד הפנים פנה בתחינה דווקא לשר להגנת הסביבה, שיעזור לו לקדם בממשלה תוכנית סיוע לג’סר א-זרקא, ממחישה את החידלון הניהולי השני של ממשלת ישראל: העובדה שאין ניהול. לג’סר א-זרקא יש כמובן גם בעיות של פסולת וזוהמה, כפי שיש למרבית היישובים הערביים בישראל, ואין ספק שהיא זקוקה לסיוע של רשות הטבע והגנים כדי לפתח את חוף הים שלה ולקשור אותו למתחם תיירותי אחד ביחד עם הגן הלאומי נחל תנינים.
עם זאת, איכות הסביבה היא אחרונת הבעיות של ג’סר. הרבה לפני שהשר להגנת הסביבה ביקר ביישוב היו אלה שרי הפנים, האוצר, התיירות או החינוך שצריכים היו לבקר בו – אחד היישובים העניים ביותר בישראל, שפוטנציאל השיקום שלו הוא גם אחד מהמבטיחים ביותר בישראל.
רק שהשרים האחרים לא באו, רק אבי גבאי בא. מדוע? כי לגבאי אכפת, ולהם לא. התוצאה האבסורדית היא ששר, שתחום העיסוק שלו לא ממש רלוונטי לבעיות שעמן מתמודד ג’סר א־זרקא, הוא זה שאמור היה לנסות להוביל את ההתייחסות הממשלתית ליישוב, שכבר לפני שנים ארוכות צריך היה לעמוד בראש סדר העדיפויות של שר הפנים או שר החינוך.
האקראיות של הניהול הממשלתי, גם כשמדובר בבעיה זועקת כל כך וידועה כל כך כמו זו של ג’סר א־זרקא, היא זו שבלטה בסיור של השר גבאי ביישוב לפני שבועיים. במשרדי הממשלה השונים אין עבודת ניהול שיטתית, אין ניהול סיכונים, אין סדר עדיפויות מובנה, ולכן כל שר שולף נושאים לעסוק בהם לפי מה שמעניין אותו. במקרה גבאי מתעניין בסיוע לאוכלוסייה הערבית, אז הוא נחשף לבעיות של ג’סר א־זרקא; באותה המקריות השרים שהיו צריכים לעסוק באינטנסיביות בקידומה של ג’סר לא מתעניינים בנושא, ולכן הם לא עוזרים. סתם כך, בסוג של שליפה אקראית מהמותן.
“בשונה מהתפישות המקובלות בציבור”, אמר גבאי בנאום ההתפטרות שלו, “מצאתי במשרדי הממשלה אנשים רבים שפועלים לטובת הציבור בתוך מערכת נוקשה וביורוקרטית, שמקשה עליהם לבצע את משימותיהם, וכתוצאה מכך הציבור נפגע”. תשאלו את תושבי היישוב העני, הם יספרו לכם עד כמה חדלונה הניהולי של ממשלת ישראל פוגע בהם.
לקריאת הכתבה באתר TheMarker לחץ כאן